לעיתים קרובות, תחת מסווה של הצלחה, השפעה חברתית, או עליונות מוסרית, גאווה וצביעות מחלחלות למוחות וללבבות של רבים. הן מטפחות תרבות שבה הופעות חיצוניות והערכה ציבורית נחשבות לעיתים קרובות יותר מהערכים הפנימיים או הענווה האמיתית. השאיפה להצלחה יכולה להפוך למצע לגאווה כאשר אנשים מעלים את מעמדם דרך עושר חומרי, תארים או עמדות כוח, ובכך מאבדים את היציבות המוסרית שהדריכה אותם בעבר. לדוגמה, כמה מנהלים מתהדרים במאמצים הפילנתרופיים של חברותיהם או ביוזמות האחריות החברתית, אך מאחורי דלתות סגורות מקבלים החלטות המנצלות עובדים או פוגעות בסביבה.
השפעה חברתית, במיוחד במדיה החברתית, מזינה באותה מידה את הגאווה והצביעות; משפיענים עשויים לקדם תדמית של אורח חיים מושלם בעוד הם נאבקים באופן פרטי או עוסקים בפעילויות הסותרות בחריפות את האידיאלים שהם מטיפים להם. בינתיים, החתירה לעליונות מוסרית יכולה להוביל אנשים לשפוט אחרים בחומרה, להעלות על נס ערכים כמו סובלנות וחמלה בפומבי, תוך שהם מחזיקים בדעות קדומות בשקט או מביטים מלמעלה על אלו שהם רואים כפחות נאורים.
בכל מקרה, גאווה וצביעות מזהמות את המוח והלב, ומחליפות צמיחה אמיתית ויושרה בצורך שאינו יודע שובע לאישור והערצה מאחרים. ברור כי הגאווה הפכה לנורמה חברתית שבה אנשים מודדים את ערכם דרך הישגים חיצוניים, עושר או מעמד ברשתות החברתיות. ברגע שהושגה סיפוק עצמי אישי במאמצים של האדם, הגאווה מעוורת אנשים מפני חסרונותיהם ומחזקת את הצורך להציג שלמות.
צביעות היא מסכה - התנהגות או גישה השורשית בניגודיות. אלה שלובשים את המסכה הזו מזוהים בזכות נטייתם לאמץ חזות של מידות טובות, בעוד שפעולותיהם סותרות את הערכים שהם מצהירים כי הם תומכים בהם. אנשים אלו פורחים דרך מראה חיצוני, מחפשים הערצה או עליונות מוסרית תוך התעלמות מהיושרה שדורשות מידותיהם המוצהרות. הזיכרון האחרון אינו חסר דוגמאות: מנהיגים בולטים ודמויות ציבוריות תומכים באחריות סביבתית בעוד הם טסים במטוסים פרטיים, ואנשים המטיפים לחשיבות הטוב והאמפתיה ברשת, אך עוסקים בהתנהגות פוגענית ובלתי מזוהה בפלטפורמות החברתיות. ביטויים אלו של גאווה וצביעות חושפים תרבות המקדשת מידות שטחיות, ולעיתים קרובות מתעלמת מהענווה האמיתית והיושרה שמזינות צמיחה מוסרית אמיתית.
מסע האמונה שלנו נגוע לעיתים קרובות בחטאים החמקמקים והזוחלים של גאווה וצביעות - שתי מגרעות אשר, למרות שהן נדירות בראותן לעומת אחרות, יכולות להיות להן השפעה ההרסנית ביותר על חיינו הרוחניים. תכונות מסוכנות אלו מושכות אותנו להאמין בצדקתנו האישית, לוחשות כי אנו עומדים מעל אחרים במידותינו, כאילו במגדל שן. מגובה זה, הצבוע רואה את אלו שמתחתיו כ" בלתי ראויים" או " בלתי מוארים", עיוור למרחק שהוא יצר - תהום עצומה המבודדת אותו בתחושת עליונות חלולה, חותכת אותו מקשר אמיתי ומחסד. כאשר הצבועים נכנעים להטעיה זו, הם בונים מסכה - תצוגה חיצונית של יראת שמים המסתירה את סערותיהם הפנימיות. בבניית המסכה הזו, הם גם בונים " קבר" סביב ליבם, שמגן עליהם מהענווה ומונע מהם לקבל את חסד אדוננו ובוראנו.
המכשול הרוחני הזה לא רק מרחיק אותנו מאחרים אלא גם כולא אותנו במעגל של גאווה, ומונע מאיתנו חיבור אמיתי לאלוהות. ישוע התייחס שוב ושוב לחטאים הנסתרים האלה, במיוחד באינטראקציות שלו עם הפרושים, שמידותיהם החיצוניות הסתירו חיים פנימיים של ריקבון רוחני. תורות אדוננו ומושיענו מזכירות לנו כי שדה הקרב האמיתי של האמונה הוא הלב, לא המעשים החיצוניים שיכולים לזכות אותנו באישור בני אדם.
באחד מתוכחותיו הישירות ביותר, במתי כ"ג:כ"ז-כ"ח, ישוע מגנה את הפרושים, ואומר, “אוי לכם, סופרים ופרושים, צבועים! כי אתם דומים לקברים מסוידים, הנראים יפים מבחוץ, אך מבפנים מלאים בעצמות מתים ובכל טומאה. כך גם אתם, מבחוץ נראים צדיקים לבני אדם, אך מבפנים אתם מלאים צביעות ועוול.” כאן, ישוע חושף את המציאות שבה המעשים החיצוניים של הצדקות של הפרושים לא היו חשובים כשהחיים הפנימיים היו מושחתים. עבורם, עבודת האל הפכה לתיאטרון, מעשה שנוצר להערצה ולא להתמסרות צנועה לאדוננו. ולמרות שאולי איננו נושאים תארים כשלם, אותו פיתוי קיים גם בחיינו המודרניים. נוכחות בכנסייה, מעשי צדקה, ומילים אדוקות חסרות ערך בלי רוח הענווה והאהבה שישוע קורא לנו לטפח.
בלב הגאווה מצויה העיוורון - סירוב לראות את פגמינו או להכיר בתלותנו בחסד אדוננו ובוראנו. גאווה זורעת את זרעי החטאים הרבים האחרים בכך שהיא עוצמת את עינינו לענווה שישוע לימד. אדם הסובל מגאווה לעיתים קרובות אינו מצליח לראות את פגמיו, כל כך משוכנע הוא במידתו הטובה. הגאווה היא העיוורון שישוע הזהיר מפניו אצל הפרושים, שיכלו לראות רק את מסירותם ולא את הצורך שלהם בחסד אדוננו.
אם לא נהיה זהירים, אפילו הטובים שבנו, אלו שמשרתים במסירות, יכולים במהירות ללכת לאיבוד בהערצה מאחרים, משוכנעים במסירותם המיוחדת למטרתם ורואים את עצמם כראויים יותר להערכה. רצון אגוצנטרי להכרה החליף את מה שפעם היה מידה אמיתית. מה שהתחיל כאמונה ותכלית הפך עכשיו לתיאטרון והופעה בלבד.
במשל על הפרושי והמוכס (לוקס י"ח:ט'-י"ד), ישוע מציב ניגוד חד בין שני אנשים שמגיעים למקדש להתפלל. הפרושי מתפלל בגאווה, מכריז על עליונותו על אחרים ומפרט את מעשיו הטובים ושמירת המצוות שלו כאילו הם מעניקים לו את חסד אדוננו. לעומתו, המוכס, שנחשב בזוי בחברה, מתפלל רק לחסד, מכיר בחטאיו ומשפיל את עצמו לפני האלוהים. ישוע מלמד שהמוכס, ולא הפרושי, יוצא מוצדק. “כִּי כָּל מַרְהִיב אֶת עַצְמוֹ יִשָּׁפֵל וְכָל מַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יֵרוּם.” גאוות הפרושי הובילה אותו להאמין שהוא צדיק, בעוד ענוות המוכס פתחה עבורו את הדרך לחסד אדוננו.
שתי המגרעות הללו שזורות זו בזו, שכן גאווה לעיתים קרובות מובילה לצביעות; הצורך לשמור על תדמית של צדקות מסתיר את הפגמים העמוקים באופיינו. צביעות, מעטה מתעתע, עולה כאשר אנו מחפשים את אישורם של אחרים דרך פעולות חיצוניות תוך הזנחת השינוי הפנימי שאליו קורא לנו אדוננו. ככל שהמעטה הזה מתעבה, כך קשה יותר להסירו; אנו הולכים לאיבוד בשמירה על השקר, מוסיפים שכבות של מידה מזויפת כדי לכסות את האמת שבתוכנו. עם כל מעשה של רמייה, המסכה גדלה, ודורשת יותר מאמץ לשמרה עד שאנו לכודים בתדמית שיצרנו בעצמנו. רחוק מהאותנטיות והחסד שחיפשנו בעבר, התהילה מקדימה את האמונה האמיתית.
במתי ו':א'-ד', ישוע מורה לתלמידיו לקיים את אמונתם ללא שאיפה לאישור בני אדם, ואומר,
"הִזָּהֵר לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת צִדְקָתְךָ בְּפֻמְבֵּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם לְמַעַן יִרְאוּ אוֹתְךָ; אִם לֹא, לֹא תִּהְיֶה לְךָ שָׂכָר מֵאֵת אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וּכְשֶׁאַתָּה נוֹתֵן צְדָקָה, אַל תַּתְקַע שׁוֹפָר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר עוֹשִׂים הַצֶּבַעִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבִרְחוֹבוֹת, לְמַעַן יְשֻׁבְּחוּם בְּנֵי אָדָם. אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כִּי קִבְּלוּ שְׂכָרָם. אֲבָל אַתָּה, כְּשֶׁאַתָּה נוֹתֵן צְדָקָה, אַל תֵּדַע יְמִינְךָ מַה שֶּׁעוֹשָׂה שְׂמֹאלְךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה צְדָקָתְךָ בַּסֵּתֶר, וַאֲבִיךָ, הָרוֹאֶה בַּסֵּתֶר, יִגְמֹל לְךָ בַּגָּלוּי."
(מתי ו':א'-ד')
כאן, ישוע קורא לתלמידיו לפעול מתוך כוונות טהורות, ולבקש לא את הערצת בני האדם אלא את אישורו של אדוננו. כאשר אנו מחפשים רק שבחים חיצוניים, אנו משרתים לא את אדוננו אלא את הבלותנו. צביעות זו מסוכנת פי כמה, שכן היא מרמה גם אחרים וגם את עצמנו, ומובילה אותנו להאמין במסכה של צדקותנו בעוד חיינו הפנימיים נותרים ללא שינוי.
עלינו לשמוע את הקריאה לחיים של ענווה ואותנטיות. תורותיו של ישוע דוחפות אותנו להתמודד עם החטאים הנסתרים שבתוך לבנו. גאווה עוצמת את עינינו לצורך שלנו בחסד אדוננו, בעוד צביעות מאפשרת לנו להסתתר מאחורי מעשי יראת שמים. עם זאת, אמונה אמיתית אינה נשענת על תצוגות חיצוניות אלא על לב ששונה על ידי אהבתו וחסדו של אדוננו. במשלי ט"ז:י"ח כתוב, “לפני שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִּשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ.” תן לפסוק זה להזהיר את כולנו: הדרך של גאווה וצביעות מובילה ליהירות ולהריסת הנפש. אך דרך ענווה, חרטה ורצון כן לשינוי, נוכל להתקרב לאדוננו עם לב פתוח, מוכן להתחדשות.
אנו מבקשים מכם לחיות לא לשם אישורם של אחרים אלא לשם אדוננו, הרואה מעבר למסכות שאנו לובשים. צדקות אמיתית נמצאת במעשים של ענווה, שאינם נראים לעיני אחרים אך יקרים לאדוננו. מי ייתן ונשאף לאמץ את רוחו של המוכס, מבקשים חסד בענווה, ולא את הפרושי העומד בגאווה. בחיפושנו אחר אדוננו, נזכור כי הוא מעריך לב המחפש שינוי הרבה מעבר לכל הופעה חיצונית. על ידי השלת הגאווה ואימוץ הענווה, נוכל להתקרב לאדוננו, בטוחים שחסדו גדול יותר מכל מסכה שניצור.
שתף את הברכה
תודה שהקדשת לנו זמן להתבוננות היום. על ידי הכרת ידו של אדוננו בכל הדברים, הן הברכות והן האתגרים, אנו יכולים לגדול באמונה ולחיות עם לב מלא תודה. אם התפילה הזו ברכה אותך, אנו מעודדים אותך לשתף אותה עם אחרים הזקוקים למנוחה ולשלום. בואו נמשיך לתמוך אחד בשני במרדף אחר התחדשות רוחנית על ידי הפצת המסר של שלוותו.
אנו גם מקבלים בברכה את מחשבותיך ובקשות התפילה שלך בזמן שאנו ממשיכים לבנות קהילה המתמקדת באמונה, אהבה ומטרה. כדי לקבל עוד תפילות חודשיות כמו זו, הירשם לניוזלטר שלנו והישאר מחובר. כדי לתמוך בשירות שלנו, שקול לתרום ל-Sanctum of the Redeemer כדי להמשיך להביא מזון רוחני לקהילה שלנו.
ביחד, בואו נצעד לעבר התבוננות עמוקה יותר ומנוחה באדוננו. מי ייתן ותלך בחוכמה ובאור, תמיד מונחה על ידי האמת שלו. בשם ישוע, אדוננו ומושיענו.
